חומרי בניין
תערוכה קבוצתית גלריה בסיס מרץ 2020
צילום: לנה גומון
בהשתתפות: עירית אבא, אתי אברג’ל, מיכה אולמן, אשר (שרי) ארנון, דרורה דומיני, יעקב דורצ’ין, יצחק דנציגר, אירית חמו, נחום טבת, סופי יונגרייז, ארז ישראלי, מירית כהן, אביטל כנעני, פנחס עשת, לימור צרור, גבי קלזמר, אנג’לה קליין, דני קרוון, גבי קריכלי, ברק רביץ, יחיאל שמי, יגאל תומרקין
אוצרות: טולה עמיר, שלומית ברויר
בביקור מקצועי בבית המשפט בתל אביב, נכנסו כמה אדריכלים לאחד מאולמותיו. היה זה אחר הצהרים, והבניין היה כמעט נטוש. על דוכן השופטים ישבו שניים ועבדו, זה עם החולצה הלבנה, השופט, הרים את עיניו וביקש מהמבקרים להתקרב, אך לא לפני שווידא את מטרת הביקור.
השופט סיפר שהאולם עתיד לעבור שיפוץ בקרוב, שיפוץ שלצערו יהפוך אותו לסינטתי. עוד הוסיף בהדגשה – מתכננים לא מבינים במה הקירות והספסלים האלה ספוגים.
בית המשפט בתל אביב, שתוכנן על-ידי האדריכלים זאב רכטר, משה זרחי ויעקב רכטר ב-1959 ונחנך ב-1966, הוא בניין מצוין. ההיגיון הפנימי שלו גורס ששימוש בחומר הוא מפתח מהותי להבנה אדריכלית: הקירות הקונסטרוקטיביים בנויים בבטון חשוף, המחיצות הפנימיות עשויות עץ, המדרגות בלשכות השופטים הן מטֶרַצוׄ ירוק, והרצפה הציבורית מטרצו צהוב. רעיונות אלה אינם שגורים באדריכלות עכשווית, והחומרים, בתורם, יותר משהם נגזרים מרעיון אדריכלי מחולל, מוכתבים ברובם על-ידי היזמים משיקולים תועלתניים של עלות ורווח.
למן סככת הבד שעל שפת הים, דרך מרחב מוגן דירתי (ממ”ד) מבטון יצוק עם דלת ותריס ברזל, ועד לאבן שבנפח אחד נוכחת כיחידת בניה ואילו באחר – כחיפוי קיר או כריצוף, החללים שבחיינו הם מגווני חומרים.
שיטות הייצור, העיבוד והיישום של חומרים אלה אף הן שונות ומגוונות; חלקם טבעיים-חצובים, חלקם תעשייתיים-מיוצרים, חלקם מובלים לאתרי הבניה בתפזורת (חול), אחרים משונעים ותוך כדי כך מעובדים (בטון).
*
בתערוכה, מוצגות עבודות במנעד רחב של חומרי בניין, אינוונטר רב-דורי בתלת-ממד: מחומרים פְּנים-אמנותיים ועד לחומרים זרים לדיסציפלינה. מרביתם מופיעים כחומרי גלם ומקצתם כרדי-מיידס, כחלק מעבודות מוגמרות או כמודלים וסקיצות לקראת מימוש.
הבחירה בחומר כפשוטו ולא בגילומו כדימוי או כמטפורה נובעת מן הרצון לנסות ולברר האם והיכן החומר מכתיב גבולות, האם המגבלה שהעיבוד כופה הופכת לחלק מעבודת האמנות והאם ריסונו נוכח בה, האם מונוכרומטיות והעדר חושניות חומרית נגזרים (בהשאלה מדיונה של שרה בריטברג-סמל בתמה של “דלות החומר”) מבחירה אתית ואסתטית. ולבסוף, כיצד, אם בכלל, התמורות שחלו באסתטיקה האדריכלית והנדל”נית המקומית, שבה חומר בעל נראות דלה (כבטון בבנייה הברוטליסטית למשל) הופך מפונקציונלי ליוקרתי, תקפות גם לעבודות האמנות.
בעוד שהקמת בניין מחייבת סדר פעולות מדוקדק ומוקפד, שעל תכנונו וביצועו מופקד צוות היררכי גדול של מומחים מתחומים שונים, האמן/ית הוא/היא המתכנן/ת ובדרך כלל גם הבנאי/ת, היצרן/ית והמבצע/ת היחיד/ה של יצירת האמנות. יתרה מכך, אם בבניין החומר הוא חלק ממערך מוכתב מראש של הגיון סטרוקטורלי/הנדסי, כלכלי, פוליטי, אסתטי, חברתי ותרבותי (ודי אם נזכיר בהקשר זה את אתוס בניין הארץ, שיחד עם חומרים כגון בטון ומלט ולבנים, הזין או “הלביש” את הנרטיב הציוני), הרי שבאמנות הוא חופשי לכאורה מטרדות ומאילוצים כלכליים-פוליטיים-חברתיים.
